למה המוח שלנו תמיד חושב ברמת "הכל או כלום" מה עם האמצע?

בק (Aaron Temkin Beck) הוא פסיכיאטר ומייסד הטיפול הקוגניטיבי. תרומתו העצומה לעולם הטיפולי היתה גם ביצירת רשימה של עיוותי חשיבה.

כולנו נוטים לעיוות החשיבה "זה הכל או כלום", "שחור או לבן".

אם הצלחנו אין כמונו! אם נכשלנו אנחנו אפסים!

אין אמצע. רק חשיבה קוטבית.

דפוס החשיבה הזה הוא מרכיב דומיננטי בפרפקציוניזם ומשפיע רבות על חרדה ודימוי עצמי.

ילדים מתבטאים זאת היטב בתסכול ומגיבים באופן לא פרופורציונלי שמשהו מתרחש לא כפי שרצו, לחילופין נוכל לזהות זאת גם בדפוס הימנעות, המצמצם מפגש עם כשלון (למשל הימנעות מהכנת שיעורי בית או למידה למבחן).

אצל מתבגרים נוכל לזהות את החשיבה בהיבט החברתי באופן דומיננטי, למשל אם מתבגר לא נכנס למעגל החברתי הרצוי אז המשמעות יכולה להיתפס יישר כחוסר מקובלות.

אצלנו המבוגרים אני מזהה חשיבת "הכל או כלום" בעבודה, הורות ובמה לא בעצם

אני אוהבת לעבוד על דפוס החשיבה הזה כי הוא כל כך מושרש בנו ומשפיע המון על החשיבה האוטומטית שלנו.

אז איך אפשר לשחרר קצת את החשיבה "זה הכל או כלום"

להפוך את סימן הקריאה לסימן שאלה. למשל אם נקבעת עובדה: "אם לא יקבלו אותי לעבודה אני אבודה!"

להפוך את הקביעה לשאלה: "האם זה באמת כך? אם לא יקבלו אותי לעבודה אני באמת אבודה?"

להתחיל להפנות את הזרקור לפעולות המקדמות שהיו בסיטואציה. ליכולות שהופגנו בתוך מצב מורכב, להחמיא לעצמנו על הניסיון והדרך.

לחפש אלטרנטיבות אחרות למצב. להפעיל יצירתיות. למשל אם יש כישלון במבחן, לחשוב שהציון הסופי מורכב מהרבה בחינות. לחשוב על דרך לשיפור ציון כמו שיחה עם מורה או בקשה להגשת עבודה קטנה לשיפור ציון.

לחפש דוגמאות למקרים אחרים דומים ולקבל מהם השראה. למשל אם לא הצלחתי בפרזנטציה בעבודה לחפש מישהו שהצליח ולגייס אותו לעזרה. אפשר לקבל רעיונות ולהיעזר באנשים שרוצים בטובתי.

אני מציעה שנפתח את החשיבה לטווח רחב הרבה יותר מצבעי שחור לבן יש כל כך הרבה צבעים נוספים בחיים שווה להתבונן גם בהם.